את הגשם תן רק בעיתו: על זכות אבות, אמהות ומים בתפילת הגשם

את הגשם תן רק בעיתו:

על זכות אבות, אמהות ומים בתפילת הגשם

מאת ד"ר עליזה לביא 

״את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים״.

את המילים האלה כתב אבי קורן, שזכיתי לעבוד איתו ולהכירו. הוא סיפר לי פעם שהשיר ״אנחנו לא צריכים״ איננו באמת שיר על גשם. הוא נולד מתוך כאב המלחמה והגעגוע לחבר שלא שב. שלמה ארצי, שבאלבומו הראשון נכלל השיר, כתב לאחר מותו של קורן כי היה גאה כל חייו ברגע הכתיבה הנדיר שבו נכח, ובכך שהשיר הפך ל״נכס צאן ברזל בשירת הארץ״. אולי לא במקרה שיר המבקש גשם הפך אצלנו גם לתפילה על מים, על חיים, על בית ועל תקווה.

בשמיני עצרת נאמרת תפילת הגשם בקהילות ישראל ברחבי העולם, גם במקומות שבהם האקלים שונה לחלוטין מזה של ארץ ישראל. בהזכרת ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ מסמן לוח התפילה היהודי את העונות של הארץ. יש בכך ביטוי עמוק לכך שהזמן היהודי אינו רק זמן, הוא גם געגוע וזיכרון של מקום. לצד נוסח התפילה הקדום התפתחו במהלך הדורות מסורות פיוט שונות סביב בקשת הגשם. אין נוסח פיוט אחיד לכל העדות, אך מוטיב חוזר הוא הפנייה אל הקב״ה בזכותם של דורות קודמים. במנהג אשכנז מוכר הפיוט ״זכור אב נמשך אחריך כמים״, שבו המים נעשים חוט ספרותי המחבר את אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן והשבטים אל הבקשה העכשווית: שנה של חיים, ברכה ושפע.

וכאן מתעוררת אצלי כבר שנים שאלה: היכן הנשים?

הרי התבוננות בעקבות המים במקרא ובחז״ל מוליכה אל נשים הניצבות שוב ושוב ליד הבאר, המעיין והיאור. רבקה מתגלה ליד הבאר, רחל פוגשת שם את יעקב, בת פרעה מושה את משה מן המים, ומרים כרוכה במים כמעט מראשית הופעתה. אצל מרים החיבור אפילו מפורש. במסכת תענית נאמר: ״שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן משה ואהרן ומרים, ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם... באר בזכות מרים״. הגמרא אף קושרת בין מותה של מרים לבין הפסוק הבא אחריו: ״ולא היה מים לעדה״. כלומר, המסורת התלמודית אינה רק מציבה את מרים בסיפור המים, אלא מייחסת לזכותה מקור מים שניתן לכלל ישראל.

הדבר בולט עוד יותר בסיפורם של אבא חלקיה ואשתו במסכת תענית. בשעת בצורת באים חכמים אל אבא חלקיה כדי שיבקש רחמים על הגשם. הוא ואשתו עולים לגג, הוא עומד בזווית אחת והיא בזווית אחרת, ומתפללים. ואז מספרת הגמרא כי העננים עלו תחילה דווקא מן הצד שבו עמדה אשתו.

כאשר החכמים שואלים מדוע, אבא חלקיה מסביר שהיא נותנת לעני לחם ממש, ולכן הנאתו מיידית, בעוד הוא נותן כסף, שהנאתו אינה מיידית. הסיפור מוסיף גם שהיא התפללה על אנשי השכונה החוטאים שישובו בתשובה, בעוד הוא ביקש שימותו.

זהו מקור שקשה להפריז בחשיבותו לענייננו. בשעת מצוקה ציבורית של בצורת, כאשר התפילה לגשם נועדה לטובת הכלל, חז״ל מספרים דווקא על אישה שתפילתה קודמת להיענות. לא רק מפני שגם היא מתפללת, אלא מפני שזכויותיה, החסד שלה והרחמים שהיא מבקשת על אחרים, הם בעלי משקל לפני הקב״ה.

בספרי תפילת נשים הבאתי את הפיוט שחיברה לאה שקדיאל לקבוצת תפילה בירוחם. שקדיאל סיפרה שביקשה לכתוב פיוט על פי המתכונת המסורתית של תפילת הגשם, אבל כזה ״שכולו נעזר בדמויות נשים בלבד, ורק כאלו הקשורות ממש במים״.

היא פותחת ברבקה:
״זְכוֹר אֵם אֲשֶׁר בְּכַדָּהּ שָׁאֲבָה
לָעֶבֶד וְלַגְּמַלִּים מַיִם״
ובהמשך מופיעות רחל, בת פרעה, מרים ואשת אבא חלקיה.
על מרים היא כותבת:
״בִּזְכוּתָהּ הָלְכָה בַּמִּדְבָּר עִם הָעָם אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּאֵר מָיִם...
בְּצִדְקַת מִרְיָם חוֹן חַשְׁרַת מָיִם!״
ועל אשת אבא חלקיה:
״זְכוֹר צַדִּיקָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם...
עָלָה הֶעָנָן מִזָּוִית שֶׁלָהּ...
בַּעֲבוּר אֵשֶׁת אַבָּא חִלְקִיָה אַל תִּמְנַע מָיִם!״

זהו בדיוק לבו של המחקר ושל המסע להחזרת תפילת נשים. אין כאן ניסיון ליצור מסורת חלופית, וגם לא רק בקשה לייצוג מאוזן יותר. השאלה עמוקה יותר: כשאדם עומד לפני בורא עולם ומבקש רחמים, חיים וגשם עבור הציבור כולו, את זכויותיהם של מי הוא מזכיר ומעמיד לפניו? המסורת היהודית מכירה היטב ברעיון של זכות הדורות הקודמים. תפילות ופיוטים פונים אל זכות האבות, אל זכותם של צדיקים ואל מעשיהם של מי שקדמו לנו. אבל המקורות עצמם מלמדים שיש נשים שזכותן עומדת לישראל לעד: מרים, שבזכותה ניתנה הבאר, אשת אבא חלקיה, שתפילתה הקדימה להביא את העננים, ונשות דור מצרים שעליהן קבעו חז״ל: ״בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים״.

זו איננה תוספת מודרנית למערכת מושגים עתיקה. רעיון זכותן של נשים לטובת הכלל כבר מצוי בלב המקורות. ולכן, כאשר תפילת הגשם מזכירה לפני בורא עולם את זכויותיהם של הדורות שקדמו לנו, יש מקום לשאול לא רק מי נעדרות, אלא גם אילו זכויות נשמטו מן הזיכרון הליטורגי. אמהות האומה, הנביאות, המצילות, הנשים הצדקניות וגם נשים ששמן לא נשמר, אינן שחקניות משנה בסיפור. המקורות עצמם מייחסים להן זכות, תפילה וחסד שפעלו לטובת הכלל, במים, בהצלה ובגאולה. לכן, בשעה שבה אנו מבקשים גשם עבור הציבור כולו, ראוי לזכור גם אותן, ולהזכיר לפני בורא עולם גם את זכותן.

תפילת הגשם מזכירה לנו שהמים נושאים יותר ממשמעות אחת: חיים, חסד, תלות, זיכרון ותקווה. וכשחוזרים אל המקורות במבט רחב יותר, אנו למדים שלצד זכות האבות עומדת זכות האמהות, ולצדן נשים רבות שפעלו, הצילו, התפללו ונשאו את העם בשעותיו הקשות.

ואולי משום כך הבקשה העל־זמנית ״את הגשם תן רק בעיתו״ ממשיכה להדהד לנו כתפילה על מים, על חיים, על בית ועל תקווה.

ד״ר עליזה לביא חוקרת, מרצה ומייסדת מיזם תפילת נשים.

מקורות:
תלמוד בבלי, תענית ט ע״א.
תלמוד בבלי, תענית כג ע״ב.
תלמוד בבלי, סוטה יא ע״ב.
במדבר כ, א־ב.
בראשית כד.
בראשית כט.
שמות ב.
הפיוט ״זכור אב נמשך אחריך כמים״, תפילת הגשם, מנהג אשכנז.
לאה שקדיאל, פיוט לתפילת הגשם, בתוך: עליזה לביא, תפילת נשים, 2005.