"בקיץ הזה תלבש לבן": למשמעותו של ט"ו באב בתקופת בית שני

"בקיץ הזה תלבש לבן": למשמעותו של ט"ו באב בתקופת בית שני  

מאת ד"ר אייל ברוך 

המשנה האחרונה במסכת תענית קובעת כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים", ומתארת את מחולות בנות ירושלים בכרמים. תיאור זה עורר כבר את חז"ל, ולאחריהם פרשנים מסורתיים וחוקרים בני זמננו, לשאול מה הייתה משמעותו של ט״ו באב בתקופת הבית השני, כיצד יש להבין את מחולות הבנות ומנהגי השידוכים, ומה הקשר בין ביו ט"ו באב ליום הכיפורים.
ספרות חז"ל מציעה שורה של הסברים למעמדו של ט״ו באב, ובהם היום שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה, הותר שבט בנימין לבוא בקהל, בוטלו המחסומים שהציב ירבעם בדרכים לירושלים, פסקה כריתת עצי המערכה, הובאו הרוגי ביתר לקבורה ופסקו בו מתי המדבר. מסורות אלו הועלו על הכתב דורות אחדים לאחר חורבן הבית השני, וריבוין מלמד כי כבר באותה עת לא הייתה מסורת אחת מוסכמת בדבר משמעותו המקורית של היום והקשר בינו לבין יום הכיפורים.
אחת מנקודות המוצא של מחקר זה היא הבדל קטן לכאורה בין נוסח הדפוסים לבין נוסח כ"י קויפמן:

ההבדל העיקרי בין שני הנוסחים הוא שבנוסח הדפוסים בנות ירושלים הן הלובשות את בגדי הלבן, ואילו לפי כ"י קויפמן בני ירושלים הם הלובשים אותם. הבדל נוסח זה משנה את אופיו של האירוע המתואר במשנה. לפי נוסח הדפוסים, החג נושא אופי נשי: בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן, מחוללות בכרמים, ומנהגי השידוכים הם חלק מרכזי מן האירוע. לעומת זאת, לפי כ"י קויפמן, האירוע המרכזי הוא לבישת בגדי הלבן על ידי בני ירושלים, ואילו מחולות הבנות ונושא השידוכים נדחקים למעמד משני.
למשמעותו של הבדל נוסח זה מצטרפת הצעתו של פנחס מנדל, שלפיה הקטע המתאר את מחולות הבנות ומנהגי השידוכים אינו חלק מנוסחה הקדום של המשנה, אלא תוספת מאוחרת. צירופם של נוסח כ"י קויפמן ושל הצעתו של מנדל מאפשר לשחזר את הגרעין הקדום של המשנה ולהציע קריאה חדשה למשמעותו של ט״ו באב ולקשר בינו לבין יום הכיפורים.
מן העיון במשנה, בתוספתא, במגילת תענית, בסכוליון, בכתביו של יוסף בן מתתיהו ובמקורות נוספים עולה כי חודש אב היה רצוף מועדים הקשורים לקרבן העצים – הבאת העצים ששימשו למערכה שעל המזבח. מועדים אלה התפרסו על פני כל השנה, אולם ברובם הייתה הבאת קרבן העצים שמורה למשפחות מיוחסות, אשר החזיקו במסורת רבת שנים של הבאת הקרבן במועד קבוע. יוצאי הדופן היו תשעה באב, שבו ניתנה זכות זו לכלל הציבור, וט״ו באב, ששימש מועד נוסף למי שלא הספיק להביא את קרבנו בתשעה באב. אין זה מקרי ששני מועדים אלה חלו באמצע הקיץ – לאחר הקציר ואיסוף פירות ראשית הקיץ ולפני תחילת בציר הענבים – בתקופה שבה העומס החקלאי היה מועט יחסית, ולכן התאימה במיוחד להתכנסות ציבורית רחבת היקף בירושלים. לטענתי, תשעה באב וט״ו באב היו שני חלקיו של חג עממי שנמשך שבוע ימים, וכל מהותו הייתה קשורה למקדש. אם בתשעה באב התבטאה הרחבת השתתפותו של כלל הציבור בפולחן המקדש באמצעות הבאת קרבן העצים – זכות שבדרך כלל הייתה שמורה למשפחות מיוחסות – הרי שבט״ו באב לבשו בני ירושלים בגדי לבן, ובכך ביטאו, ולו באופן סמלי, השתייכות למעמד הכהונה. שני חלקי החג מבטאים אפוא רעיון אחד: הרחבת השתתפותו של כלל הציבור בפולחן המקדש וצמצום זמני של הבלעדיות שהייתה שמורה במשך השנה למשפחות המיוחסות ולמעמד הכהונה.
הבנה זו מאפשרת גם להציע פתרון חדש לשאלת הזיקה שבין ט״ו באב ליום הכיפורים. בשני הימים לבשו בני ירושלים בגדי לבן, אולם משמעותה של לבישה זו הייתה שונה. ביום הכיפורים ביטאו בגדי הלבן הזדהות עם עבודתו של הכהן הגדול בקודש הקודשים, ואילו בט״ו באב הם ביטאו את הרחבת השתתפותו של כלל הציבור בפולחן המקדש באמצעות הזדהות סמלית עם מעמד הכהונה. מכאן שהמשותף לשני הימים אינו רק לבישת בגדי הלבן, אלא רעיון משותף של קירוב כלל הציבור אל המקדש והרחבת השתתפותו בפולחן, באמצעות טשטוש זמני של גבולות הבלעדיות שאפיינו את עבודת המקדש במשך רוב ימות השנה.