בין תשעה באב לצום גדליה: מה הופך אבל לתקומה?

בין תשעה באב לצום גדליה: מה הופך אבל לתקומה? 

מאת פרופ' טובה גנזל 

בראשית ימי הבית השני, כאשר המקדש בירושלים כבר הלך ונבנה, הגיעו אנשים לשאול את הכוהנים ואת הנביאים שאלה מתבקשת: האם יש עוד טעם להמשיך ולצום בתשעה באב, שנקבע על חורבן בית המקדש הראשון? אם הבית שב ונבנה, אולי הגיע זמנו של יום האבל להפוך ליום שמחה. 
תשובתו של זכריה הנביא אינה פשוטה. הוא אינו משיב מיד אם יש להמשיך בצום, אלא שואל: "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי... הצום צמתוני אני?" (זכריה ז, ה). לצד הצום בחודש החמישי, תשעה באב, הוא מזכיר במפתיע גם את הצום בחודש השביעי – צום גדליה.
החיבור בין שני הצומות מלמד שחורבן אינו מתמצה באובדן המקדש. תשעה באב מציין את חורבן הבית, ואילו צום גדליה נקבע בעקבות רצח גדליה בן אחיקם. לאחר החורבן הנהיג גדליה במצפה את שארית העם שנותרה בארץ. סביבו החלה להתגבש מחדש קהילה: יהודים שבו מארצות סמוכות, נאספו יבולי הקיץ, ונוצרה אפשרות לחיים יהודיים בארץ גם תחת שלטון בבל. רציחתו בידי ישמעאל בן נתניה הביאה להתפוררותה של אותה שארית ולבריחת העם למצרים. לא כוח זר החריב אותה, אלא מאבק פנימי בתוך העם.
משום כך קושר זכריה בין האבל על המקדש לבין היחסים שבין אדם לחברו. בתשובתו הוא מזכיר את הדרישה שהושמעה עוד קודם לחורבן: "משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו; ואלמנה ויתום, גר ועני אל תעשוקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם" (זכריה ז, ט-י). בניין המקדש לבדו אינו מבטל את הצום. כל עוד לא תוקנו העוולות החברתיות, עדיין לא תם החורבן.
בהמשך מבטיח זכריה כי ימי הצום יהיו בעתיד "לששון ולשמחה ולמועדים טובים", אך מוסיף מיד: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). המעבר מחורבן לתקומה תלוי אפוא לא רק בבניית הבנין, אלא גם בבנייתה של חברה.
תשעה באב מזמין אותנו להתאבל על מה שאבד, אך גם לשאול מה נדרש מאיתנו כדי לתקן. זיכרון החורבן כרוך באחריות לשמור על הקהילה, לרסן מחלוקת הרסנית ולבנות חיים המבוססים על אמת, חסד ושלום.