י"ז בתמוז

זרקור לי"ז בתמוז 

מאת ד"ר יעל וילפנד 

התקופה שבה אנחנו חיים מאלצת אותנו לעבד ולהנציח את המאורעות של השנים האחרונות, ולחשוב איך לעצב את הזיכרון של מה שקרה, לא רק עבורנו אלא גם עבור הדורות הבאים. לשאול מהם הלקחים שאנחנו נשארים איתם כחברה וכעם. אכן, כותבים, מתעדים, פוליטיקאים והיסטוריונים מנסים להבין את מה שתרחש מאז ה-7 באוקטובר ומה יש לעשות עם הזיכרון הזה.
כשעוברים לדבר על אסונות ואירועים שהתרחשו לפני כאלפיים שנה, שאלת הזיכרון ההיסטורי עולה וצפה ביתר שאת: מה אנחנו בוחרים לזכור? איך אנחנו מנכיחים את הזיכרון הזה בתוך החיים עצמם? עד כמה הזיכרון שלנו – האישי והקולקטיבי – מדויק? האם בכלל חשוב לדייק לגבי מה שקרה, או שאולי עצם התאריך והזיכרון שאנחנו מבנים יכול להתפתח ולקבל משמעות חדשה עם הזמן? עם השאלות הללו נחזור לעיצוב הזיכרון של י"ז בתמוז על-ידי החכמים (חז"ל) ובעיקר לאלו מהם שחיו בארץ ישראל תחת האימפריה הרומית במאות הראשונות לספירה. 

לפני שנתחיל קצת רקע: בשנת 63 לפני הספירה הגנרל הרומי פומפיוס כבש את ארץ ישראל, ובזה בא הסוף למדינה העצמאית החשמונאית. בשנים הבאות, עד לפרוץ המרד הגדול, השנאה לרומא הלכה והתגברה. קבוצות קנאיות התעצמו. בעיות חברתיות ומאבקים פנימיים גם הם הוסיפו שמן למדורה. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול שבסופו של דבר דוכא באכזריות על ידי הרומאים. מסורות חז"ל שעוסקות בי"ז בתמוז נכתבו אחרי המאורעות הללו, חלקן לאחר שנים רבות. נציג כאן שתיים מהן.
משנה תענית ד, ו מספרת לנו ש"חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה-עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב" ובכך קושרת בין שני הימים שבהם נוהגים צום ואבלות. אנחנו נתמקד כאן בי"ז בתמוז: 
בשבעה-עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפיסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.
באופן מפתיע י"ז בתמוז לא נקשר כאן רק לחורבן ירושלים ולמקדש אלא למספר אירועים שונים שהתרחשו בתקופות שונות. לאור מגבלת המילים אתייחס כאן רק לאלו שקשורים לתקופת המרד הגדול, ואירעו בשנת 70. 

בטל התמיד: קורבן התמיד הוקרב פעמיים ביום בבית המקדש (במדבר כח, ח-ג). ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס) שמתאר בספרו מלחמת היהודים את המצור על ירושלים, מציין שביום ההוא – שבעה עשר בחודש פנמוס (תמוז) – נפסקה, בשל מחסור בכבשים, הקרבת קורבן לאלוהים הנקרא קורבן התמיד והעם התעצב על כך מאוד. (ספר שישי, סעיף 94; על פי תרגום של ליזה אולמן והצעת התיקון שלה). 

יוספוס ראה בהתנהגות העם, וביחוד הקנאים, את הגורם שהוביל בסופו של דבר לחורבן המקדש. התלמוד הירושלמי, מביא גרסה משלו לאירועים שהתרחשו בזמן שלטון רומא שמכוּנה כאן ה"מלכות הרשעה":
אמר רבי לוי: אף בימי מלכות רשעה הזאת היו משלשלים (=מורידים) להן שתי קופות של זהב והיו מעלים להם שני כבשים. ובסוף שילשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להן שני חזירים. לא הספיקו להגיע לחצי החומה עד שנעץ החזיר בחומה ונזדעזעה החומה וקפץ ארבעים פרסה מארץ ישראל. באותה שעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית. (ירושלמי ברכות, ד א, ז ע"ב; תענית ד ו, סח ע"ג, עם שינויים קלים).

הסיפור התרחש בזמן המצור על ירושלים. הרומאים הפרו את ההסכם, ובמקום להעלות שני כבשים, בתמורה לזהב, הם העלו שני חזירים. החזיר לא רק נחשב לחיה טמאה, אלא גם מסמל את רומא במקורות חז"ל (ויקרא רבה יג, ה; בראשית רבה סה, א). החזיר היה גם אחד הסמלים של הלגיון העשירי שצר על ירושלים. 
בסיפור, החזיר לא נכנס לירושלים, אלא קפץ מחוץ לארץ ישראל. לפני כן נעץ רגליו בחומה והארץ רעדה. באותו הרגע גרמו חטאי העם ("העוונות") לכך שהופסק קורבן התמיד. התלמוד הירושלמי מתעלם כאן מהכוח הריאלי של רומא: רק חטאי העם הם שהביאו להפסקת התמיד ולחורבן שבא אחריו.

"הובקעה העיר": לפי המשנה באותו יום התאפשרה גם הבקעת החומה שאפשרה לרומאים לפרוץ לירושלים. עוד שלב בדרך לחורבן הכולל: לנהרות של דם, לשריפת המקדש, לנצלבים, ושבויים. 
ובחזרה לשאלות של זיכרון. בניגוד ליוספוס, מקורות חז"ל שעוסקים בי"ז בתמוז לא עסוקים בתיאור היסטורי, אלא בניסיון לשמר זיכרון, ובאמצעותו להציע לקחים ומסר. אפשר לדעתם להסביר את האסונות והתבוסות ולתת להם פשר: חטאים מוסריים של עם ישראל, ולא הכוח של המעצמה הגדולה בעולם, הם שמביאים טרגדיות וחורבן.