ברית בת אלפי שנים: זהות יהודית, כיסופים והדרך לריבונות ישראלית

ברית בת אלפי שנים: זהות יהודית, כיסופים והדרך לריבונות ישראלית 

מאת ד"ר לירון בירן-ניסנהולץ 

בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית (מגילת העצמאות, פסקה א)

לצד היותה קיימת כמדינה ריבונית מזה כ-78 שנים, מהווה ישראל מושא זיקה בעל חשיבות יוצאת דופן עבור העם היהודי מזה אלפי שנים. בין שמדובר בארץ האבות המזוהה עם הברית בין העם היהודי ואלוהיו, המקום הרוחני אליו נשואות העיניים בתפילה, מושא השירה ופיוטי הקודש, או מדינת הלאום של העם היהודי - לא ניתן להמעיט במשמעותה של ישראל כמרכיב מרכזי בזהות ובתרבות היהודית, הן עבור אלה החיים בה והן עבור אלה שאינם. בכל מקום אליו הגיע העם היהודי, הוא נשא עמו את הזיקה הזו - רעיונית או ממשית.

הרצף ההיסטורי והרוחני בין העם היהודי לארץ ישראל מהווה ברית נצחית שהתפתחה והעמיקה לאורך הדורות. מערכת יחסים עמוקה זו, ששורשיה נטועים בנרטיב המקראי, באה לידי ביטוי לראשונה בהבטחה האלוהית לאברם - להקים גוי גדול בארץ המיועדת. בעת העתיקה, ריבונות טריטוריאלית בציון שימשה ביטוי מוחשי להגנה אלוהית ולחיוניות הברית.

עם אובדן הריבונות, הפכו היחסים לכמיהה בלתי פוסקת. חוויית הגלות הוגדרה כמעשה תשובה על חטאי העבר, בעוד שהשיבה לציון נשמרה כתקווה השמורה לעתיד לבוא. ברם, לאורך מאות שנות פזורה, נשמר קשר זה הן ברובד התרבותי והן ברובד המעשי. הכמיהה הונצחה בספרות ובשירה אשר ביטאו את הקרע הפנימי בין הגוף הנמצא בגלות לבין הלב השוכן בציון. הכיסופים לישראל ליוו את חיי היהודים בסידורי התפילה, בקירות ביתם, בפנייתם לכיוון ציון ובזיכרון החורבן. לצד הגעגוע, חצו את העולם שלוחי דרבנן כדי לגייס תמיכה ולהבטיח את המשך קיומו של היישוב היהודי בארץ ומשאת נפשם של יהודים רבים הייתה להגיע לישראל ולהיקבר באדמתה.
עליית האמנציפציה באירופה בסוף המאה השמונה עשרה הציגה מורכבויות חדשות והעבירה את הגעגועים מהמישור הדתי למישור הלאומי-תרבותי. עם הענקת שוויון זכויות ואזרחות ליהודים, ניצבה הקהילה בפני לחצי התבוללות ונדרשה להביע נאמנות לאומות המארחות. לעתים קרובות, הדבר הוביל להכפפת ההלכה לחוקי הארץ החילוניים, ולפשרות מתמשכות בין חובות דתיות לאזרחיות - תהליך שזירז היבדלות עצמית וצמיחתם של זרמים דתיים חדשים.

על רקע מציאות זו, פינתה הציפייה הפסיבית לגאולה - המגולמת בצו "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" - את מקומה למחויבות פוליטית ופעילה לבניין ציון. הוגים חלוציים כמו הרב יהודה אלקלעי (אשר פעל כחמישים שנה לפני בנימין זאב הרצל) הובילו תמורה אידיאולוגית זו, בטענה כי גאולה אמיתית דורשת יוזמה אנושית: התארגנות, עזיבת הגולה ושיבה פיזית לארץ - מיזוג של צו דתי ופרגמטיזם לאומי.
השואה שימשה זרז מרכזי להגשמת חזון זה, ובה בעת הציבה אתגרים קיומיים ותיאולוגיים חסרי תקדים. החורבן חייב "יציאת מצרים חדשה" כדי להשיב תקווה ולהבטיח הישרדות. החתירה הדחופה לריבונות - לשם מקלט פיזי - הפכה לציווי מוחלט שאילץ את המנהיגות היהודית לפעול מחוץ למסגרות הדיפלומטיות המקובלות.

כיום, קשר נצחי זה מקבל ביטוי מוסדי בחגים הלאומיים של יום הזיכרון ויום העצמאות. כעבור אלפיים שנים בהן לא התווסף יום נוסף ללוח השנה העברי, נוסף בשנת 1949 יום העצמאות כ"חג המדינה”- "חג לאומי, חגיגה קדושה, לזכר יציאתנו מעבדות לחירות" כפי שניסח יום טוב לוינסקי. אולם לא די היה בקביעת מועד לשמחת החירות, נדרש גם זיכרון הכאב. את אשר יזם אברהם יצחק מרחביה, אח שכול מקיבוץ טירת צבי שאיבד את אחיו בקרבות בגוש עציון, מקיימת החברה הישראלית עד ימינו: "הזכרת אלה שבזכות דמם זכינו לעצמאות. גם להם אל לנו להיות כפויי טובה. סמוך ליום העצמאות היה יום עציון. האם לא כדאי לשלב את הדברים? אנסה להציע שיקוים יום עציון (בתוך כך הולם הוא להיות ליום אזכרה והתייחדות כללי לכל הנופלים על מזבח השחרור, וכן בגלל היותו סמוך ליום העצמאות. על משואות  עציון קמה עצמאותנו)". כך נוסף יום הזיכרון ב-ד' באייר.

השזירה ביניהם ממשיכה את הדיאלקטיקה היהודית הקלאסית של אבל ושמחה - כמעבר מתענית אסתר לפורים, או מתענית בכורות לפסח. מבנה זה מזכיר כי הריבונות והחירות המודרניות הושגו רק במחיר הקרבה עצומה: "מגש הכסף" של הנופלים, שעליו ניתנה בסופו של דבר מדינת ישראל.