נשים ומגדר בארגון ה"הגנה" (1948-1920): בין מיתוס השוויון למציאות הלחימה

נשים ומגדר בארגון ה"הגנה" (1948-1920): בין מיתוס השוויון למציאות הלחימה 

מאת ד"ר דגנית בוני דוידי 

סיפורן של הנשים בארגון ה"הגנה" הוא סיפור של מאבק כפול:  השתתפות במאמץ הלאומי להקמת המדינה לצד מאבק פנימי על מקומן וזכויותיהן בתוך הארגון הצבאי. לאורך השנים, הפעילות הנשית נעה בין תפקידי שירות מסורתיים לפריצת גבולות נועזת אל לב העשייה המבצעית.

ראשית הדרך ותהליכי הגיוס

עם הקמת ה"הגנה" ב-1920, הצטרפות הנשים הייתה מצומצמת ובלתי ממוסדת, כאשר דמויות כמו רחל ינאית בן-צבי ומניה שוחט היו חלוצות בתחום. רק ב-1925 החלה קבלה מסודרת של חברות. מפקדות כמו ניוטה הלפרין וחמדה אוסיאו נאבקו על קביעת מכסות גיוס לנשים, מתוך שאיפה להגיע לייצוג של לפחות 10% מכלל החברים. בשנות ה-30 וה-40, עם החרפת המצב הביטחוני והקמת הפלמ"ח, גדל מספרן משמעותית והן שולבו ביחידות השדה. הפרופיל של נשות ה"הגנה" היה מגוון וכלל נשים רווקות ונשואות, חילוניות ודתיות, שעבורן השירות הציב אתגרים חברתיים והלכתיים מורכבים.

מגוון תפקידים: מהמטבח והסיעוד אל ייצור הנשק

הנשים מילאו קשת רחבה של תפקידים חיוניים:

• מערך הרפואה והסיעוד: הנשים היו עמוד השדרה של מערך העזרה הראשונה, טיפלו בפצועים תחת אש ואף עסקו במשימה הקשה של הכנת גופות לקבורה תחת מצור.

• לוגיסטיקה ואספקה: חברות הארגון ניהלו מטבחים בעמדות ובמשלטים, ולעיתים קרובות סיכנו את חייהן כדי לחלק מזון ללוחמים תחת אש צלפים.

• תחזוקה וייצור נשק (תע"ש): ניקוי הנשק היה קריטי לכשירותו המבצעית בתנאי מחתרת. נשים רבות עבדו במפעלים חשאיים כמו "מכון איילון", שם ייצרו תחמושת בתנאים קשים מתחת לפני האדמה.

• הברחת נשק (סליקאות): נשים ניצלו את המוסכמות החברתיות כדי להסתיר אקדחים ורימונים תחת שמלותיהן ובעגלות תינוקות, ובכך מנעו את תפיסת הנשק על ידי הבריטים.

• קשר ומודיעין: נשים שירתו כאלחוטאיות ("קשריות") והפעילו תחנות שידור חשאיות כמו "קול ישראל ". הן גם שולבו במערך המודיעין (ה"שי") ואספו מידע חיוני ממשרדי ממשלה בריטיים.

המאבק על הכשרה צבאית

במשך תקופה ארוכה, נשים רבות נאבקו על הזכות ללמוד להשתמש בנשק ולהשתלב בתפקידי לחימה.  דמות מרכזית במאבק זה הייתה ניוטה הלפרין, שמונתה למפקדת גדוד החברות בתל אביב. הלפרין בלטה בתחום ההדרכה לשימוש בכלי נשק והובילה קו לוחמני שדרש מהנשים לא להסתפק ביחס "טוב" או סלחני מצד המפקדים הגברים, אלא ליזום תפקידים ולתבוע אימונים מבצעיים כדי להוכיח את יכולתן המקצועית. גם לנתיבה בן יהודה, קצינת חבלה וטופוגרפיה בפלמ"ח היתה הרגשה כזו. וכך היא כתבה באחד מספריה: "…היינו בסך הכל שלוש מפקדות. ודי בלענו מרורים. לא נהיינו מפקדות כי אנחנו ביקשנו את זה. אף אחת מאתנו לא נדחפה. פשוט – על דגל הפלמ"ח היה חרוט: שוויון לנשים, בין יתר מה שהיה חרוט עליו. אז מפעם לפעם היו משלמים מס לדגל – ושולחים אחת לאיזה קורס. פה שולחים "אחוז" אחת ופה לוקחים "אחוז" אחת… אם הפלמ"ח רצו שוויון –אז זה לא מספיק לחרוט את זה על הדגל. היה צריך לעשות עוד כל מיני דברים. ואם לא עשו מה שהיה צריך לעשות – אז היה צריך למחוק את זה מהדגל". 

מחיר ההקרבה

שירותן של הנשים גבה אף הוא מחיר דמים: ברכה פולד הפכה לסמל להקרבה נשית לאחר שנפלה בקרב מול הבריטים בליל וינגייט באזור שרונה בת"א באפריל 1946. כך גם הדסה למפל, קשרית פלמ"ח נועזת שנפלה בקרבות תש"ח בלטרון לאחר שהוכיחה את נחישותה בשדה המערכה. סיפורה הטראגי של זהרה לביטוב, טייסת שנהרגה בעת טיסה מבצעית באוגוסט 1948  זכה אף הוא לפרסום. וכך גם סיפורן של הצנחניות שלא שבו --חנה סנש וחביבה רייך וגבורתן בשליחות ה"הגנה" באירופה הכבושה. בסך הכל עשרים ושתים בנות פלמ"ח נפלו במאבק נגד הבריטים ובמלחמת השחרור. לא נמצאה הערכה דומה של מספר בחורות ההגנה שנפלו בקרבות.

סיכום: מיתוס מול מציאות

היחס לנשים היה דואלי; מפקדים כמו אהרון שמי ("ג'ימי") ואורי בן ארי,  שבתחילה הטילו ספק בנשים, שינו את דעתם לאחר שראו את אומץ לבן וקור רוחן תחת אש. עם זאת, נראה כי "מיתוס השוויון" נותר במידה רבה תיאורטי; עם תום הקרבות, נשים רבות נדחקו חזרה לתפקידי שירות, וההיררכיה המגדרית נותרה על כנה.  מלבד העובדה שההיסטוריה לא הקפידה לפרט זוטות כמו תפקידי השירות שמילאו נשות ההגנה, אף החברות עצמן לא חפצו בפרסום. ניוטה הלפרין, כתבה: "לא ידענו להבליט עצמנו. בסך הכול העבודה לא הייתה קשורה באירועים מרעישים, וחונכנו לצנעה, לכך שישנם דברים שהשתיקה יפה להם". למרות שתיקתן, תפקידן של נשות ה"הגנה" לא היה שולי. הן נטלו חלק בכל תחומי החיים מהעברת נשק, ניקויו, הדרכה בקורסים, טיפול בלוחמים ולחימה לעת מצוא, ועד אותם תפקידים חד גוניים של בישול וניקיון, הרמת המורל בשירה ובעידוד, והכנסת חמימות ועניין לחיי השגרה האפורים של הלוחמים. כפי שתיאר עורך ספר הפלמ"ח, זרובבל גלעד: "איך יכולנו לוותר על אוחז נשק נוסף",  יחד עם זאת, חשיבותן של הבחורות לא הייתה רק במילוי שורות ה"הגנה" שהידלדלו מאוד עם הקרבות. תרומתן של הבחורות הייתה בהבאת רוח אחרת ל"הגנה" ולפלמ"ח. רוח של מסירות והקרבה, אומץ, נכונות למלא כל תפקיד באשר הוא, חמימות ורוך, אוזן קשבת, רצון להצטיין בכול ולהוכיח את עצמן. ספק אם ללא המטען העודף שהביאו החברות, היה מצליח כוח המגן של היישוב לעמוד במשימותיו באותה הצלחה כפי שעשה זאת במציאות המורכבת דאז. שירותן של הנשים ב"הגנה" ובפלמ"ח נותר עדות לרוחן האיתנה של הנשים שהעלו את תרומתן לכוח המגן העברי תוך פריצת גבולות המגדר.

אשר למיתוס – עד היום רווח מיתוס על הבחורות הלוחמות בפלמ"ח. אך בפועל, מספרן של הלוחמות ב"הגנה" ובפלמ"ח היה קטן והן לחמו בעיקר על זכותן להשתתף בלחימה בשטח. ממיתוס זה ניזון מיתוס אחר הקיים עד ימינו והוא מיתוס השוויון בין המינים במדינת ישראל. מיתוס זה יכול לשמש ערך חינוכי רב, בייחוד לדורות שלא ידעו את דור תש"ח, אך עם זאת יש להקפיד על דיוק היסטורי ולהעניק למיתוס את המשקל המדויק והנכון. 

חג עצמאות שמח 😊