"יום השואה ושאגת הארי"

"יום השואה ושאגת הארי" 

מאת פרופ' ג'ודי באומל - שוורץ 

בכל שנה ושנה, מיד עם סיום חופשת הפסח, מתחיל התכנון הסופי של טקסי יום השואה. בבתי הספר, בצבא, במסגרות השונות של שרות לאומי, באוניברסיטאות, במכללות, במוסדות ציבור וכדומה, סוגרים את הפינות האחרונות של הטקסים שלרוב החלו לתכנן אותם עוד לפני חופשת הפסח. מלבד תוכן העצרות, עצם הצפירה, והעצירה ממלאכה לדקה או שתיים, מזכירים גם למי שלא משתתף בטקסים שמדובר ביום מיוחד, רגע בעל משמעות לאומית, גם אם היחיד ממשיך בשגרת חייו מיד לאחר מכן.

אלא שהשנה, עוד יותר מאשר בשנים האחרונות, העיתוי של יום השואה, בעת שעוד לא סיימנו באופן רשמי את מלחמת "שאגת הארי", מכניס את היום הזה לתוך הקשר קצת שונה. הצפירה מזכירה לנו את האזעקות, גם אם היא אינה עולה ויורדת כמותן. אותן אזעקות שנשמעות עדיין בצפון עשרות פעמים ביום, וששמענו במקומות אחרים בארץ פעמים רבות מאד, רבות מדי, בשבועות האחרונים. 

בשונה מיום השואה לאחר אירועי 7.10 בו יכולנו להזדהות טוב יותר עם תחושת חוסר האונים, עם מצבו של נער שהפולשים מכריחים אותו ללכת אתם מבית לבית כדי שיתחנן לשכניו לפתוח את הדלת, אחרת הולכים לירות בו, אנו היום במצב שונה. אמנם יש לנו עדיין ההבנה שהחיים של כולנו היו יכולים להסתיים פתאום, ויכולת להבין טוב יותר מה זה להיות שבוי בידי מי שרוצה להשמידנו. אך מלחמת שאגת הארי, על שלל היבטיו הצבאיים והאזרחיים, דווקא הזכירה לנו מה שפחות בלט בנרטיב הישראלי בשנתיים האחרונות, בתקופה שבה היו לנו עדיין חטופים בשבי, בין אם חטופים חיים או חטופים-חללים. לא החולשה, לא החרדה, אלא היכולת לפעול נגד אלה המבקשים להשמידנו.

ולכן, מה שדווקא בולט השנה הוא הקשר שבין יום השואה ליום העצמאות. אותו "שבוע גבורה" ייחודי שתחיל בכ"ז בניסן, יום השואה והגבורה, ושמגיע לשיאו בה' באייר, שבוע לאחר מכן, ביום העצמאות. העובדה שכל עוד שיש לנו מדינה, שיש לנו צבא, המצב הזה של חוסר אונים של יהודים לאורך זמן כבר השתנה. נכון ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", אלא שבדור שלנו, אחד הכלים בידי "הקב"ה שמצילנו מידם" הוא צבא ההגנה לישראל, שירותי הביטחון הישראליים, וכל הגורמים השונים הדואגים ליהודים באשר הם, בכל מקום באשר הם. 

אין זה אומר שתמו כל האסונות לעם ישראל. אין כל הבטחה שהמצב הייחודי הזה ימשיך להתקיים לנצח. אלא שנכון לעכשיו, גם אם אין הגנה הרמטית על אוכלוסיית המדינה, המלחמה הזאת מהווה תזכורת למה שראינו בשבועות האחרונים ביתר שאת. לא עוד שואה. לא עוד רצח המוני יהודים מבלי שנוכל להשיב לאויבינו כגמולם. ערך המוסף של יום השואה תשפ"ו היא התזכורת שקיבלנו מאז פורים השנה, שאמנם רבים ממשיכים לבקש את רעתנו, אך בתור עם בארצו, התגובה והתשובה שלנו לכך הפעם היא קצת שונה. גם בחיל, גם בכוח, גם ברוח וגם באמונה של כל אחד ואחד על פי עולם הערכים שלו. אמונה בכוח עליון, בכוחות הביטחון, ברוח העם, באמונה שנשיב להם כגמולם.