קריעת ים סוף - מאירוע קוסמי למודל קיומי של גאולה אישית

קריעת ים סוף: מאירוע קוסמי למודל קיומי של גאולה אישית 

מאת ד"ר אברהם גוטליב 

סיפור קריעת ים סוף מהווה נרטיב מכונן בתודעה היהודית, המגשר בין ממד היסטורי-גאולוגי לבין משל רוחני על התגברות אנושית. התיאור המקראי מציג את האירוע כפעולה אלו-הית המתווכת דרך גורמי טבע קיצוניים: "וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה" (שמ' יד: כא). בכך, הנס ממוקם בתוך מציאות פיזית אפשרית, ומדגיש את המשמעות התאולוגית הנגזרת לא משינוי החוקים, אלא מתזמון האירוע ומהשלכותיו המדהימות. כפי שאלברט אלטר (Alter, The Art of Biblical Narrative, עמ' 132–138) מצביע, הפסוקים הקצרצרים והקולעים, המתארים את הקריעה והחזרה לקדמותם של המים, יוצרים תחושה של עוצמה קוסמית ושליטה מוחלטת, המחברת בין נס לטבע באופן שאינו מבטל את האחר.

המעבר הסגנוני החד מתיאור הפרוזה בפרק יד לשירת הים בפרק טו – שירת האמונה הנאמרת מדי יום בתפילת שחרית, מסמן את המעבר מהאירוע עצמו לפרשנותו והפנמתו הקולקטיבית. הלשון הפיוטית, "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם... קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב־יָם" (שמ' טו, ח), מעבירה את המוקד מהמנגנון הפיזי ("רוח קדים") לחוויה המיסטית ולהכרה בשליטה העליונה. השירה אינה מתארת עוד את מה שקרה, אלא מבטאת את תגובתם הרגשית והתאולוגית של בני ישראל, ובכך מעבירה את הגאולה מהמישור הפיזי למישור התודעתי. על בסיס חוויה יסודית זו, בנו חז"ל מודל רוחני למאבקים הקיומיים הגדולים, שהמפורסם שבהם הוא "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף"(סוטה ב ע"א). בתלמוד, 'קריעת ים סוף' הופכת ליחידת מידה לקושיים בתחומים מרכזיים של קיום אנושי: התרוקנות המעיים, פרנסה וזיווג (פסחים קיח ע"א; סוטה שם). מאבקים יומיומיים אלו נתפסים כאתגרים הדורשים מאמץ אנושי מיוחד, המתלווה ל"סַיְּעַתָא דִשְׁמַיָּא" – סיוע אלו-הי שאינו מבטל את המאמץ האנושי, אלא מגיע בעקבותיו ובזכותו, בדומה למעשה האמונה של נחשון בן עמינדב נשיא יהודה, שקפץ לים והביא לקריעתו (סוטה לז ע"א).

לפיכך, יש בקריעת ים סוף ממד פסיכולוגי של שחרור, במעבר מעבדות לחירות ובכניסה למרחב הלא-ידוע, המעורר פחדים טראומתיים של המדבר השומם. 'קריעת ים סוף' אינה רק סוף המשבר, אלא תחילת תהליך מורכב של התמודדות עם חירות ואחריות. הסיפור המקראי, המעוגן במציאות גאולוגית, מתפתח דרך שירה ופרשנות רבנית למודל פסיכולוגי-קיומי, המעניק לחג הפסח משמעות רוחנית עמוקה ומתמשכת. משמעות זו מזמינה את האדם בכל דור לחוות מחדש את תהליך הגאולה האישי, כמצווה המרכזית בהגדה: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם" (משנה פסחים י:ה). הרמב"ם אף העמיק זאת בנוסחו "לְהַרְאוֹת" (הלכות חמץ ומצה ז:ו), שכן מי שמראה לאחרים, מחנך ומספר, רואה ומתבונן היטב בעצמו וממציא את הסיפור מחדש בתוך קיומו שלו.

יציאת מצרים אינה אפוא רק זיכרון היסטורי של חירות לאומית, אלא דגם למסע אישי של יציאה מעבדות פנימית: מ"מְּצָרִים", מצב של צרות ואילוצים, אל "חירות" של מימוש עצמי. בכך, הסיפור המקראי מעניק לחג הפסח משמעות רוחנית עמוקה ומתמשכת, המזמינה את האדם בכל דור לחוות מחדש את תהליך הגאולה האישית והקיבוצית, בדרך לגאולה הַשְּׁלֵימָה.