משנכנס אדר מרבין בשמחה: למשמעותו של הביטוי

משנכנס אדר מרבין בשמחה: למשמעותו של הביטוי

מאת ד"ר יוסף פריאל  

משפט ידוע שהפך להיות ביטוי עממי המושר בצורה עולצת הוא "משנכנס אדר מרבין בשמחה", או בשמו העממי "מִישֶׁ-מִישֶׁ". 
מקורו של הביטוי הוא בבבלי תענית כט ע"א: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה". סביר להניח שהפסוק במגילת אסתר "וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב" (ט:כב) יצר את התשתית למימרא זו.
אך ניסוחה של הגמרא מעורר שאלה: הניסוח הינו כמעט אפודיקטי - קרוב לציווי, ומתוך ההשוואה לחודש אב משתמעת ממנו חובה לשמוח. בחודש אב חובה למעט בשמחה בגלל חורבן המקדשים, ובהקבלה, בחודש אדר, חובה להרבות בשמחה.
הדבר מעורר גם שאלה מהותית למה דווקא בחודש אדר? וגם שאלה פסיכולוגית: וכי אפשר לצוות על שמחה לאורך לחודש שלם, ולעיתים, כמו השנה (המעוברת) - חודשיים?!
שמא נאמר שמדובר במצב מיסטי, שברגע שמתחדש החודש, האווירה החיצונית והפנימית משתנה לשמחה, קשה הוא הדבר להיאמר בהסתמך על ההיסטוריה היהודית הן זו העתיקה והן זו החדשה. הפרעות ביהודים לא פסקו מעולם בתאריך מסוים, גם המלחמה הנוכחית לא מאפשרת לרבים מבני עמנו לשמוח.
נעמוד בתחילה על שתי הצעות קיימות לפתרון העניין ואחר כך נוסיף את הצעתנו.
א. הסיבה ההיסטורית

רש"י בגמרא שהוזכרה, תולה את השמחה בפורים החל בחודש אדר ובפסח שיגיע בחודש שלאחריו. אלא שדבריו מוקשים: שני החגים האלה הפזורים לאורך חודשיים לא מסבירים את החובה, וודאי כשאנו רואים שאין חובת שמחה בניסן בעקבות הפסח שחל בו.
ייתכן שהמקור לשמחה הוא המופיע במגילת תענית. מגילה זו שחושפת את אותם ימים בהם נהגו ישראל בתקופת התנאים שלא לצום בגלל אירועי שמחה שחלו בהם, מציינת עשרה ימים טובים (הכוללים את פורים ושושן פורים) שהיו בחודש אדר. עשרה בחודש אחד זה הרבה מעבר לממוצע.
כלומר, כמות ימי השמחה הגבוהה יחסית לחודשים אחרים יצרו מצב של חודש שהרבו בו בשמחה.
אלא שהקושי עם העניין הוא, שמגילת תענית בטלה, רוב התאריכים המופיעים כאן ובמקבילותיהם בתלמודים לא השתמרו מלבד פורים ויום ניקנור. וחוזרות שאלותינו על מהות השמחה בחודש זה.

ב. הסיבה הדתית

ייתכן שאירוע אחר שהתרחש בחודש זה יצר את חובת השמחה.
הבבלי, שבת פח ע"ב, אומר כך:
"וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמ' יט:יז), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך 
הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט:כז) - קיימו מה שקיבלו כבר.

הגמרא מחדשת כאן דבר גדול. מגילת אסתר מאריכה מאד בתיאור גזירת המן (פרקים ג-ד) ובהיפוכה (פרקים ו-ט), עד ש"וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט:א). אולם סיבת ההיפוך, כלומר: ההחלטה הא-לוקית להפוך את הגזירה להצלה, לא מופיעה כלל במגילה. מוזכר רק שאסתר ביקשה "וצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי: וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר" (ד: טז–יז). לא כתוב פה שהעם חזר בתשובה, אפילו לא כתוב שהעם צם כבקשת אסתר, כתוב רק שמרדכי עשה כדבריה. בא התלמוד ומשלים את הפער: העם עבר תהליך של קבלת תורה מחודשת! מתן תורה, שלפי המסורת קדם לסיפור המגילה תשע מאות שנים, נעשה מתוך כפיה, אבל עתה, בימי גזירת המן, מקבל העם על עצמו את התורה מחדש מרצונו, דבר זה גורם להיפוך הגזירה, ואם תרצו - גם להפיכת חודש אדר לחודש שמרבין בו בשמחה.
אולם גם דרך זו קשה היא, כי הדברים לא כתובים בפירוש; הם גם לא תועדו בשום מקום כנימוק לשמחה; ויותר מכך: לו היתה זו סיבת השמחה באדר, היה צריך להיות חג הקשור בתורה בחודש זה, מעין "שמחת תורה" או "חג מתן תורה" נוסף, ואין בנמצא חג שכזה בחודש אדר, אפילו לא במגילת תענית שבטלה.

ג. הצעתי החדשה – סיבה פסיכולוגית
כנראה שלא ציווי לפנינו, כמו ש"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דב' יד:טז) לא יכול להתפרש בפשטות כציווי. זה גם לא תיעוד של שמחה מן העבר שיש להזכיר, אלא זו תוצאה של תהליך הקשור בחודש הזה.
ארבע מצוות יש בפורים, ועוד אחת שמתחילה כבר מראש חודש.
1. מחצית השקל, המתחילה בראש חודש.
2. קריאת המגילה. 
3. משלוח מנות.
4. מתנות לאביונים.
5. משתה ושמחה.
מכנה משותף יש לכל המצוות (מלבד קריאת מגילה) והיא נתינה. נתינה למקדש של מחצית השקל; נתינה של המתנות לאביונים; נתינה של המנות לרעים, ובצורה מפתיעה גם מצוות משתה ושמחה מובלת על ידי הרמב"ם למצוות נתינה:
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (יש' נז:טו) "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" (הלכות מגילה וחנוכה פרק ב:יז). וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים! אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו (הלכות יום טוב פרק ו:יח).
וכנראה שזה סיפורו של חודש אדר: אין מדובר בציווי או במצב רוחני-מיסטי, אלא שתוצאת קיום מצוות החודש תגרום לשמחה.
משנכנס אדר, הלב מתרבה בשמחה, כי מה לו ללב יותר מאשר נתינה. מצוות החודש הזה הן אילו שיצרו את 
מאמר חז"ל זה: משנכנס אדר מרבין הלבבות בשמחה.

שנזכה!